אנחנו נשארים עם ריקנות כבדה שלא עוזבת.
המחשבות לא נותנות מנוח, וכל זיכרון קטן מושך אותנו שוב אחורה.
אנחנו מנסים להמשיך כרגיל, אבל בפנים משהו חסר.
הביטחון מתערער, והאשמה לוחשת שאולי זה קרה בגללנו.
ולאט לאט אנחנו מתחילים להאמין - שאולי לא נחווה אהבה כזו שוב.
ואז מגיעים הלילות הארוכים. המיטה מרגישה רחבה מדי,
והשקט צורם יותר מכל רעש אז אנחנו מחפשים דרכים לברוח:
יוצאים בלי סוף, ממלאים את הלו״ז ברעש,
נכנסים מהר לזוגיות חדשה,
או מעמידים פנים שהכול בסדר.
אבל האמת? זה רק פלסטר זמני.
הכאב לא באמת נעלם - הוא פשוט מחכה בפנים,
עד שהוא חוזר שוב, חזק יותר.